רבי אברהם נח ב"ר חיים פאלֵי (ה'תרל"ו, 1876 – ח' אדר א' ה'תרצ"ב, 15 בפברואר 1932) מנהלן הרוחני של ישיבות שקלוב והלוסק ובסוף ימיו בארץ ישראל, מנהל רוחני בישיבת "היכל התלמוד".

קורות חייו

נולד בהלוסק לביילא ור' חיים פאלי, ששימש מלמד תשב"ר. התייתם מאביו בצעירותו. למד אצל רבי רפאל שפירא בבוברויסק, ואחר כך שב לבית אמו בהלוסק שם למד בצוותא חדא עם רבה החדש והצעיר של העיר, רבי ברוך בער ליבוביץ שבא למלא את מקום חותנו רבי אברהם יצחק צימרמן שעבר אז לכהן כרבה של קרמנצ'וג. בתקופה זו למדו עמם גם רבי יצחק אייזיק שר ורבי אליהו בן ציון גרבר.

בהמשך עבר ללמוד בישיבת סלבודקה.

בשנת ה'תרנ"ט נשא לאשה את רבקה בת רבי אריה ליב דובער וולפרט, רב העיירה גרינקישוק בפלך קובנה. לאחר שרבי ברוך בער ייסד את ישיבת 'כנסת בית יצחק' בסלבודקה, נקרא רבי אברהם נח לנהל את ה'קיבוץ' בהלוסק במקומו וחזר להלוסק. הוא נסמך לרבנות בידי רבי שמואל זלמן לנדא אב"ד הלוסק ובידי רבי משה שמואל שפירא מבוברויסק. במקביל שימש תקופות קצרות כמשפיע רוחני בישיבת סלוצק בראשות רבי איסר זלמן מלצר ובישיבת מאלטש בראשות רבי שמעון שקאפ, אך לאחר שר' שמעון עבר לבריינסק, חזר רבי אברהם נח להלוסק.

בשנת ה'תרס"ח נוסדה ישיבת שקלוב, בידי רבה של העיר רבי מאיר שחור, רבי אברהם נח התמנה כר"מ ומנהל רוחני, לצד ראש הישיבה רבי פסח פרוסקין. בתקופה זו למדו אצלו: רבי משה פיינשטיין ורבי מאיר חדש. בתקופה זו חלה באסטמה כרונית שליוותה אותו כל חייו, הוא נאלץ לשהות ממושכות במקומות בעלי אקלים לח וליד הים.

בשנת ה'תרע"ב, בעקבות המחלה, החליטו לעלות לארץ ישראל. העלייה התעכבה ובינתיים התחלף השלטון ברוסיה, תחת השלטון הקומוניסטי היה קשה מאד להשיג אישורי עלייה ורק בשנת ה'תרפ"ו הפליגו מאודסה דרך טורקיה לנמל יפו. הם התיישבו בחברון בסמוך לישיבת 'כנסת ישראל'.

בעת פרעות תרפ"ט שהה עם בני משפחתו בחברון והם ניצלו כששהו בביתם ונמנעו מללכת לבית סלונים שנחשב מוגן ובפועל בוצע בו טבח. לאחר הפרעות עלה עם הישיבה לירושלים והתגורר בסמוך לישיבה, אך כעבור זמן קצר, שוב בגלל מחלת הנשימה שלו, עבר לתל אביב. שם הצטרף לצוות 'היכל התלמוד'.

מחלתו הוחמרה ובח' אדר א' תרצ"ב הלך לעולמו והוא בן 56. הלוויתו יצאה מביתו ברחוב יבנה 26 להיכל התלמוד ומשם לירושלים, בירושלים מבית החולים שערי צדק לחצר ת"ת עץ חיים ומשם למאה שערים ולמקום מנוחתו בהר הזיתים.

חידושיו הרבים שתכנן והכין להוציא לאור, נשארו בכתב יד בשם 'קב חן'. מחידושיו בצעירותו השתקעה חקירה אחת בספרו של רב"ד ליבוביץ 'ברכת שמואל' (גיטין סימן ז אות ב: … מה שחקר הרב הגאון ר' נח ז"ל מהלוסק). עוד מדבריו בספרי אחרים מרבני דורו (למשל: רבי מרדכי איידלברג, חזון למועד, חזון י).

משפחתו

• רבי הלל (נפטר כ"ה כסלו ה'תש"ל) – מנהל רוחני בישיבת 'אהל תורה'
• בילא מרים (נפטרה אדר ה'תשמ"ב) – נישאה לרבי אפרים זאב גרבוז
• רבי צבי הירש – משגיח בישיבת כנסת ישראל חברון, נישא למנוחה בת שמחה הינדא ורבי שלמה זלמן פינס הי"ד מטיקטין

עליו

על הרבנית מרת רבקה:

ציון לנפשה של אם
(ליום הזכרון של הרבנית הצדקנית [רבקה] פאליי ע"ה)

כמה וכמה שמות חיבה ניתנו לאשה במקרא וחז"ל: בית, עקרת הבית, אם הבנים, אשת נעורים וכו'. כל כינוי מקפל בתוכו עולם משלו, המונח ממצה תפקידה של האם, ערכה, קישוריה עם הבית ובני המשפחה, יחסה אליהם ויחסי בני המשפחה אליה.

לא כל הנשים מיצו את תפקידיהן. לא כל אחת השקיעה עמל להיות ראויה להיקרא בכל השמות גם יחד. רבות כאלה המסתפקות ב"אם הבנים" או ב"עקרת הבית". מעטות מאד מגיעות לדרגא הגבוהה ביותר, ל: "בית".

כי מילה זו יש בה כל המשמעות המקיפה של הגנת הבית שלנו, חיסונו, עיצוב דמותו, החזקת מעמדו. האם שלנו מקריבה את עצמה על מנת שביתה יהיה "בית" ולא ערימה של מקרים. שהכל ישאר יציב. בסדרים קיימים ויציבים. באורח־חיים מניח את הדעת. שכל הנעשה בבית יעשה מתוך משמעת והבנה הדדית, שבני הבית אשר כל אחד מהם טעון על כתפיו עולם אחר – יעבדו בצוותא ובשלוות־רוח לטובת הבית כולו.

על כגון דא נאמר: מצא אשה מצא טוב. ואין טוב אלא השלימות, המנוחה הנפשית השלמה, המסוגלת להרחיב אופקיו של האדם, להמריצו בעבודתו, לדרבנו למעשים כבירים ולהעלותם על מרומי קרת.

אבטיפוס לאם כזאת היתה הרבנית רבקה פאליי ע"ה.

מלאות אנו התפעלות מאשתו של רבי עקיבא שנפרדה מבעלה 14 שנה על מנת שילמוד תורה. היכן האשה שתסכים לכך בימינו אנו? הרבנית פאליי, אשת נעוריו ונוות ביתו של אחד מגדולי אישי המוסר בדור האחרון הגה"צ ר' אברהם נח פאליי זצוק"ל – הסכימה מיד לאחר נשואיה שבעלה יעזבנה וילך, במשך 9 שנים תמימות ללמוד וללמד תורה, הודות למסירות נפש זאת, נתעלה אמנם הגה"צ ז"ל ונהי' מה שנהי' במשך הזמן.

לאחר שבעלה קבל ראשות הישיבה בעיר הלוסק והחליטו לעקור דירתם למקום כהונתו, החליטה הרבנית, לכבוד המאורע הזה, לקנות וילונות לביתה מכספה שעדיין נשאר לה מנדוניתה, אולם משנודע לבעלה, כי עדיין יש כסף באמתחתה, הודיע לה, כי מוטב לעזור בכסף זה בני ישיבה נצרכים מאשר להוציאו לקניית דברים שאין צורך בהם, והיא הצטערה.

היא לא הצטערה על שאין דעת בעלה כדעתה ואין באפשרותה לרכוש את הוילונות, אלא הצטערה צער רב על שעלה בדעתה לקנותם בשעה שבחורי ישיבה רעבים ללחם.

חייה – שרשרת ארוכה של מסירת נפש למען התורה ולומדיה. מוקדשים להקמת משפחה של תורה ויראת שמים. במשך כל ימי חייה לא ידעה מנוחה. עול הפרנסה כמעט תמיד רבץ עליה ואף פעם לא השמיעה אנחת־תלונה, היא קבלה את הקשיים לא רק בהבנה אלא מתוך שמחה – שלה ניתנה האפשרות לקחת חלק פעיל בחיי התורה של בעלה, בני משפחתה ובני הישיבה שבעלה עמד בראשה כמנהל רוחני.

מהלוסק עברו לגור בשקלוב שם שימש בעלה ר"מ עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ודוקא בימים קשים אלה, נפלה על שכמה מעמסת הפרנסה כולה. בעלה חלה במחלת הקצרת, סבלו היה גדול מאד ולא הי' באפשרותו להתמיד בעבודה. היא קבלה על עצמה את עול הפרנסה בשמחה, וכשמישהו אמר לה, לאחר שבעלה נפל למשכב מפאת מחלתו הקשה, כי מחלה זו באה לו בגלל המאמץ הרב בלמוד התורה שהגה בה יומם ולילה – ענתה לו קצרות:

– ולו היה מקבל את המחלה כתוצאה ממאמץ במלאכה הי' יותר טוב? מוטב שבא לו ממאמץ של תורה. שהרי על ידי כך זכות התורה תעמוד לו.

התורה היתה בשבילה הכל, הנחמה היחידה בחייה הקשים, תקוותה היחידה באשר למשפחתה, האור היחיד שהאיר דרכה הארוכה, בה היא מצאה את אושרה ובה ראתה את הצלתה. משום כך, מתוך שראתה, כי ביתה אשר בנתה במו ידיה, בחריצות כפיה ובעמל כה רב, נבנה על יסוד תורתי איתן. קבלה הכל בשמחה, לא התאוננה ולא התלוננה. לא נשמע אף פעם מפיה מלה של רוגז, כעס או נרגנות, תמיד הי' החיוך נסוך על פניה השקטות. גם כשהוצרכה לשבת שבעה ימים ושבעה לילות ליד מיטת חוליו של בעלה – לא סר החיוך מעל פניה, לא נשמעה אף אנחה אחת, לא נתרגזה על מישהו ולא דרשה שמישהו יעזור לה – בניה למדו – הם חייבים להתמיד בזה ואסור שמשהו, אף הדבר הקל ביותר, יפריעם מלימודם.

היא הלכה לקראת היעוד האחד: חיי תורה!

ולמטרה זו היא הקריבה את כל אשר לה. היתה צועדת קילומטרים אחדים להביא קמח, אפתה לחם במשך כל הלילה ולמחרת בבוקר מכרה אותו, כדי לכלכל את משפחתה בזמנים הקשים ביותר. אולם לא היססה לאכסן בביתה רבנים חולים, לכלכלם בכל מילי דמיטב, בשעה שבבית לא היה כלום והוכרחה לעמול ימים ולילות על מנת להביא טרף לבעלה החולה ולטפלי התלויים בה.

משהגיע זמנו של בנה הבכור ר' הלל לצאת לישיבה ובבית אין פרוטה לפורטה, הלכה ומכרה את שעון הזהב שלה ובכסף זה שילמה למבריחים שיעבירוהו מעבר לגבול למדינת ליטא, וכשנתקבלה הידיעה שהגיע בשלום וכי הוא מתמיד בלימודיו הביאו ש"ס והניחו על השולחן, הרבנית הגישה יי"ש ומיני תרגימא והשמחה היתה בבית על שזכו שבנו הבכור לומד תורה בישיבה.

גדלה מאד תשוקתם לעלות לארץ הקודש, ברם בעלה בהיותו ראש ישיבה, היה משולל כל זכויות ואי אפשר הי' אף לחשוב על זה. אולם הרבנית לא נחה ולא שקטה, שלש פעמים נסעה למוסקבה, ועל אף אי ידיעת השפה הגיעה עד ללשכות השרים הגבוהים ביותר ועלה בידה לקבל היתר יציאה והם עלו ארצה.

אולם שנים מועטות לאחר עלייתם ארצה, נתאלמנה מבעלה הגדול, עול הפרנסה אמנם כבר לא היה מוטל עליה, אולם כעת לקחה עליה עול חדש. היא שמרה מכל משמר על נכדיה שלא יתבטלו ח"ו מן התורה אף לרגע, היא שוחחה אתם, דברה על לבם, הלהיבה את מחשבתם באהבת התורה ואמנם זכתה לכך, שכל משפחתה מסתופפת בצל התורה.

רבות סבלה בימי חייה וגדלו יסוריה בשנים האחרונות, אולם כמו תמיד כן גם בזמן האחרון לא הוציאה אנחה מפיה. בגאון ובאהבה נשאה את נטל חייה, היא הלכה עטוית הילה של כבוד ושל אושר רוחני.

ת. נ. צ. ב. ה.

ד. א.

[התפרסם ב'המודיע', כ"ח שבט ה'תש"ך]